ביטחון עצמי – זה לסמוך על עצמך

ביטחון עצמי – זה לסמוך על עצמך

יש מצבים שבהם אנחנו יותר סומכים על עצמנו ויש כאלו שפחות, אך מה אם גם חלק מהמצבים שבהם אנחנו סומכים על עצמנו זה לא באמת נכון? 
לפני שנמשיך אני רוצה לשתף אתכם בחוויה אישית שלי ובמסקנות שהסקתי מתוכה.
פעם הייתה לי חרדה חברתית וכל פעם שהייתי בסיטואציה חברתית הייתי משתתק ובורח הביתה.
כל פעם מחדש אמרתי לעצמי "הפעם אבטא את עצמי, לא משנה כמה אני מפחד אעשה את זה עד שבסוף יהיה לי ביטחון עצמי!" אבל זה לא היה עוזר משום שברגע האמת כשהייתי במגרש החברתי, הפחד גבר על הרצון שלי.
איך בכל זאת הצלחתי להתגבר על החרדה? כתבתי כללים שלפיהם הייתי צריך להתבטא בפני אחרים, אותם כללים וטכניקות נתנו לי ביטחון עצמי שגם כשאני בחוסר וודאות יש לי מצפן, ורק דרכם הצלחתי להתגלות. מהאדם הכי שקט להכי מוחצן וכל זה ביום אחד. ככל שהמשכתי להתנסות במצבים חברתיים, כתבתי עוד כלל ועוד טכניקה ותכננתי תכנונים, מדי פעם עשיתי שינויים, מדי פעם חגגתי ניצחונות ולפעמים בכיתי הפסדים אך עדיין כל עוד הייתה לי תורה הרגשתי מוגן. עם הזמן יצרתי את התורה המושלמת שראיתי שעובדת אך הבעיה הייתה שהיא הצליחה רק לתקופה מסוימת וכשהפסיקה לעבוד הלכתי לאיבוד.

מחשב מסלול מחדש:

שוב מחקר פנימי ושוב עיצבתי את התורה החברתית שלי מחדש, למדתי מה עובד ומה לא עד שעוד פעם הצלחתי ובענק מה שגרם לביטחון העצמי לעלות לשמיים, אבל אחרי זמן מה שוב חזרתי למקום הכואב שתמיד ניסיתי לברוח ממנו. עוד פעם למרות כל הידע שלי חוויתי תקופה שבה ראיתי איך הפער ביני לבין מטרותיי עוד פעם גדל. מתי יהיה לזה סוף? 
"די! משהו פה לא נכון, אני פאקינג בלופ שלא נגמר". תהיתי מה השורש של אותה מחזוריות והגעתי למסקנה מעניינת:
הדרך שלי לסמוך על עצמי היא בעזרת טכניקות וכלים. האם אני סומך על עצמי בלעדיהם? זאת שאלה שאני מזמין אתכם להצטרף אליי וגם לחשוב עליה.

עכשיו תתחברו איתי לסיטואציה שהייתי בה, קחו גם משקפי תלת מימד, תענדו אותם על עיניכם והנה הסרט מתחיל:

תל אביב, מישהי יושבת בחצר של בית קפה לבד ומסתכלת בטלפון. יש המון אנשים שיושבים בשולחנות אחרים ובנוסף בית הקפה הזה סנטימטר מהבית שלי, כך שאם לא ילך לי והעובדים במקום יראו את זה, מה הם וכל מי שכאן יחשבו עליי? 
הפעם הפחד היה חזק יותר משום שבאותו הרגע החלטתי שאני ניגש אליה בלי טכניקות ועם אפס תכנון. ההרגשה היא כמו לקפוץ למים בפעם הראשונה בלי מצופים, זה מפחיד!
בדיוק ברגע הזה פתאום גיליתי את עצמי בשיא האותנטיות, בלי מגן ובלי מסכות. הסתכלתי לעצמי בתוך העיניים והחלטתי שאני בוחר ללמוד להיות אני, ולא להיות השחקן שמשחק את מי שאני. התחלתי ללכת לכיוונה ולאורך כל הדרך הסתכלתי לה בעיניים והוספתי חיוך. לפני כן תמיד הייתי מתחיל את השיחה במילה כמו "היי" או "אהלן" ואחר כך מוסיף את מה שיש לי לומר, אבל הפעם רק חייכתי. אני עומד מולה בזמן שהיא יושבת ומסתכלת בי, מחייכת בחזרה ושואלת "מה קורה?" אמרתי לה שהכל אחלה ושאלתי לשלומה, מפה לשם התעניינתי למה היא יושבת כאן עם עצמה ומשם ההכרות המדהימה ביננו התחילה. באותו הרגע שבו ניגשתי אליה הייתה לי מאה אחוז הקשבה למתרחש ואליה ומשם הגבתי. הצלחתי לשחות במים בלי מצופים ובעצם להיות אני שלפעמים זה הדבר הכי מפחיד שיש.

אתם מוזמנים להוריד את משקפי תלת המימד והפעם להיכנס לתוך עצמכם:

האם אתם מסוגלים להיות אתם בלי טכניקות ושיטות? כאן טמון הסוד בבניית מדרגה נוספת בביטחון העצמי ולכן אני מזמין אותנו לעשות את המשימה הבאה:
להכיר אנשים בלי לתכנן מה לומר לפני כן ובלי להשתמש בטכניקות ושיטות. פשוט לגשת בתור מי שאנחנו.
לפני שאנחנו יוצאים למשימה הזאת חשוב שנבין משהו חשוב: לסמוך על מי שאנחנו בלי מסכות זה תהליך ולכן חשוב להיות סבלניים ולהבין שאנחנו לומדים את עצמנו מחדש.
דבר נוסף זה שאם אנחנו סומכים על עצמנו רק בזכות התנהלות מסוימת שלנו, אנחנו לא באמת סומכים על עצמנו. ההמלצה שלי שנלמד לסמוך על עצמנו בזכות עצמנו, ורק אחר כך, כתוספת ולא כתחליף, להיעזר גם בכלים ובידע שלמדנו.

עוד דבר לגבי אותנטיות. למי כאן קרה שהוא שוחח עם מישהי וההכרות הייתה מהנה אך אחר כך היא התרחקה? זה יכול לקרות בהכרות של 10 דקות, או אחרי שהיינו בדייט והתנשקנו איתה ובעוד מצבים. יכולים להיות כל מיני סיבות לכך ולפעמים אחת מהן קשורה בכך שאנחנו לא מצליחים להכיל את הקצב של הצד השני. אנחנו ממהרים להוביל את ההכרות למספר טלפון\פגישה\נשיקה\יחסי מין, וגם מדברים על דברים שקשורים לזוגיות או חותרים לסטוץ מוקדם מידי. במצב כזה אנחנו לא נהנים מהדרך ומההכרות אלא רק מסונוורים מהמטרות שלנו עם אותו אדם.

בואו נחזור לסרט התלת מימד ונשים את המשקפיים:

לידנו יש חבר שמתחילת הסרט כל 5 דקות רק מדבר על כמה שהוא רוצה כבר לראות את סוף הסרט. האם יהיה לנו כיף לשבת לידו? כך מישהי שאנחנו מנסים לקדם איתה את ההכרות ביננו מוקדם מידי מרגישה את הלחץ שיש לנו. בנוסף היא מרגישה שאנחנו לא באמת מעוניינים במי שהיא אלא רק בתוצאה איתה.
דוגמא:
אם היינו עשירים, האם היינו רוצים שבנות יהיו איתנו רק בגלל שיש לנו כסף? אותו דבר בנות, סביר להניח שהן רוצות להרגיש שבוחרים בהן בגלל מי שהן ולא רק בגלל יחסי מין איתן או המראה החיצוני שלהן. עוד דבר זה שלנסות לקדם את ההכרות מהר מידי שוב ושוב בלי שיש מספיק הכרות וחיבור, זה גורם לצד השני להרגיש שאולי אנחנו מנסים לכפות על משהו. מכירים את זה שמישהו ניגש אליכם ומציע לכם לבוא לפאב שלו ושהוא ידאג לכם לצ'ייסר עליו, או הנחה אחרת. בדרך כלל אלו המקומות שאנחנו מבינים שעדיף לא להיכנס אליהם. על סמך מה הוא מנסה להביא לנו הנחה? הרי הוא לא מכיר אותנו. למה הוא בא עד אלינו? אנחנו רואים את הפאב שלו ואם נרצה נשב בו. כשאנחנו מנסים לשכנע או לקדם את ההכרות מהר מידי לעבר התוצאה, אנחנו בעצם מראים לאחר שאנחנו לא סומכים עליו שדרך ההכרות איתנו הוא ירצה בעצמו להתקרב אלינו. אם אנחנו לא סומכים עליו, אולי אנחנו גם לא מאמינים שמי שאנחנו יכול להצליח? אם זאת התשובה, אנחנו צריכים ללמוד להאמין בנו או להשקיע בעצמנו יותר. כן, יכול להיות שאנחנו משעממים. אם אנחנו אנשים בלי מטרות ושלא עושים משהו מיוחד, אולי לא סתם אנחנו מנסים להסתיר את זה מאחרים וכאן הייתי ממליץ לנו ללמוד לעניין את עצמנו, אחר כך ללמוד להאמין במי שאנחנו.     

כשאנחנו תלויים במטרות שלנו בהכרות עם בנות, ואני בכוונה אומר תלויים משום שאם אנחנו לא מכוונים לאותן מטרות לא נהנה מההכרות, זה הסימן עבורנו לשחרר מהן. כן, גם אם בא לנו חברה או מערכות יחסים זמניות לשחרר! משום שאותן מטרות גורמות לנו להיות עיוורים לדרך, לקצב של האחר ומקשים עלינו לבנות אמון בעצמנו. מי שמרגיש במקום הזה מוזמן לפתח את עצמו כשהוא מכיר רק בשביל להכיר ולעשות את זה במשך חודש.  
עוד משימה שאפשר לעשות שדרכה אפשר ללמוד להיות קשובים יותר לקצב של הבחורה: לגשת לבנות בלי שהן יבינו שאנחנו מתחילים איתן ולנסות לגרום להן לקדם עניינים איתנו, שהן יציעו להחליף מספרים, שהן יציעו שנשב איתן, שהן יציעו שנלך לדירה שלנו או שלהן, שהן והן והן! בואו נחשוב על זה, מי מאיתנו לא רוצה להרגיש שהוא מוביל?
ומה אם אנחנו מובילים את הבחורה להוביל אותנו ובכך משיגים את מטרותינו?
כך אנחנו גם מכילים את הקצב שלה וגם במקום להיות שקועים במטרותינו, אנחנו כאן, איתה, פשוט נהנים מהחוויה בלי קשר למה יהיה.

יש עוד משהו שהתלבטתי אם לשתף אתכם משום שאני מאמן לתקשורת אפקטיבית והפחיד אותי ליידע גם על חוסר הצלחה (למרות שבכנות גם את זה אני רואה כמדרגה למשהו טוב יותר שיקרה בעתיד).
חוויתי פרידה קשה מהאקסית: גרנו ביחד, בגדה בי, התחרטה, והסיפור עוד ארוך. מכל החוויה הזאת הביטחון העצמי והערכה העצמית שלי נפגעו. "איך הגיוני שאני מאמן לתקשורת אפקטיבית ולי זה קרה? איך אחרי כל ההשקעה בפיתוח אישי, ההכשרה לדון ז'ואן, המחקרים, ההרצאות, הלמידה, איך יכול להיות שבי בגדו?" אלו השאלות שרצו לי בראש. ההיגיון שלי נאבק בכל מחשבה פסימית שניסתה להיכנס אך הרגשתי שאני נלחם באוויר. משם נולד לי ספק ביכולות ובמסוגלות שלי מבחינת הכרויות וכשהתחלתי לגשת לבנות…
שניה, לפני שאמשיך אני אשאל אתכם שאלה:
האם קרה לכם שפעם הכרתם אנשים בדרכים שעבדו לכם, אבל בשלב מאוחר יותר בחיים פתאום הן הפסיקו לעבוד?
זה יכול לקרות בגלל שהתקשורת שפעם עבדה לנו כבר לא מתאימה למי שאנחנו היום. במצב כזה אנחנו צריכים לחקור את התקשורת שלנו מחדש ולבנות פאזל שמתאים למי שאנחנו.
עוד סיבה שבגללה זה יכול לקרות היא שאולי הסביבה השתנתה (ספציפית עכשיו אנחנו בחג הקורונה שללא ספק משפיע על כולנו) וזה גם יכול להיות מעוד סיבה שאותה אחשוף מתוך מה שהתחלתי לספר מקודם. אני אחרי פרידה קשה, רווק, ניגש לבנות בדרכים שכבר הוכיחו את עצמן מניסיון עברי והופ, זה לא עובד. מה? ניסיתי שוב, עוד פעם, אולי הפעם? לא, לא ולא? מתי יהיה כן? האם יהיה כן? רגע, אני שואל את עצמי האם יהיה כן? לראות את עצמי חושב מחשבות כאלו היה לי קשה וניסיתי להבין מה השתנה עד שהצלחתי להבין את זה בעזרת שני תרחישים שונים שקרו לי:
* תרחיש ראשון: ראיתי מישהי שמשכה אותי והסטייל שלה סקרן אותי, רציתי ללכת אליה ולשאול אותה את הדבר הכי פשוט בעולם – "מה נשמע?" אבל היה לי ספק מאוד גדול. זה מה שאשאל אותה? זה כל כך רגיל. איפה הייחודיות שלי מתבטאת? למרות המחשבות האלו שניסו לדחוף אותי אחורה הלכתי קדימה לעבר אותה בחורה ושאלתי אותה מה נשמע.
"בסדר." ענתה והמשיכה בדרכה.
* תרחיש שני שקרה חודש לאחר מכן: השקעתי המון באמונה העצמית שלי לגבי היכולות והמסוגלות שלי. יצאתי מהדירה שלי וראיתי מישהי שהייתה מהממת בעייני, הולכת מולי והפעם הרגשתי שזה כל כך הגיוני לשאול אותה לשלומה ושזה הדבר הנכון לעשות, לכן זה מה ששאלתי אותה והיא ענתה לי "אחלה מה איתך?" וחייכה. אמרתי לה שהכל טוב ושאלתי למה היא מטיילת עם עצמה (גם בשאלה הזאת הייתי בטוח בעצמי). התשובה שלה הייתה: "וואו, איזה ביטחון. אני הולכת לפגוש חברות ולא רוצה לאחר להן. רוצה את המספר שלי?"
משם זה גרם לי להבין משהו נוסף על אותנטיות. אנחנו יכולים להכיר אנשים בדרכים או משפטים שהם לגמרי מרגישים לנו שהם באים מתוך אמת, אך עדיין יש פעמים שבהם אנחנו יכולים לחוות אפילו את מה שנאמר מתוך כנות בתור מלאכותיות.

זוכרים את התרחיש הראשון שבו המחשבות שלי אמרו לי משהו אחד ועשיתי משהו אחר? לזה קוראים חוסר הלימה (במילים אחרות – חוסר תיאום). למרות שבאמת עניין אותי לשלומה עדיין המלאכותיות התבטאה בחוסר הקשבה עצמית. לעומת זאת בתרחיש השני הייתה הלימה בין מחשבותיי לבין מעשיי ולכן התוצאה הייתה אחרת. בואו ננסה לדמיין שאנחנו פותחים שיח עם מישהו מתוך מקום של ספק במה שאנחנו עושים לעומת שאנחנו נפתח שיח לגמרי באותו האופן רק שאנחנו מאמינים שמה שאנחנו עושים לגיטימי, האם בשני המצבים אנחנו נתנהג אותו דבר? חד משמעית – לא! גם אם נצליח לשחק דמות שנראת עם ביטחון עצמי ניתפס על הניואנסים הקטנים.
עכשיו השאלה המתבקשת היא – איך אנחנו מאמינים בעצמנו, ביכולות, במסוגלות, במעשים, במילים ובהתנהגות שלנו? אשאל את אותה השאלה גם באופן אחר רק כדי לוודא הבנה: איך אנחנו בוטחים בעצמנו ובתקשורת שלנו באופן שאנחנו לא מושפעים מפידבקים ותוצאות חיצוניות, אך כן קשובים למה שהם מלמדים אותנו?
1. אם יש משהו שאנחנו רוצים לומר למישהי ואנחנו לא בטוחים לגביו, אפשר לשאול את עצמנו את השאלות הבאות:
* אם הייתי בחורה והיו אומרים לי את המשפט שאני רוצה לומר, האם זה היה מטריד או פוגע בי?
* אם הייתי בחורה והיו אומרים לי את המשפט שאני רוצה לומר, האם זה היה נשמע לי מוזר מידי? מוזר זה משהו שהצד השני לא יצליח להבין את ההיגיון מאחורי המעשה. שזה כמו להגיד משהו בסינית למישהו שמדבר רק עברית.
* אם הייתי בחורה והיו אומרים לי את המשפט שאני רוצה לומר, האם הייתי מרגיש שמי שאמר לי את זה היה קשוב למצבי ולמתרחש סביבי? למשל אם מישהי הולכת ממש מהר אולי עדיף לא לגשת כי אולי היא ממהרת ומאוד קשה ליצור תקשורת עם מישהו שממהר.
*אם הייתי בחורה והיו אומרים לי את המשפט שאני רוצה לומר, האם המצב רוח שלי היה עולה? האם הייתי מחייך?

– חשוב שנכניס את עצמנו לנעליים של הבחורה בשאלות האלו בגלל 2 סיבות:
א. זה שאנחנו חושבים מנקודת המבט שלה עוזר לנו להיות פחות סובייקטיביים ויותר קרובים לאובייקטיביות.
ב. כשאנחנו לובשים את הנעליים של הבחורה במקום להיות בצד הנשפט אנחנו השופטים.  

תמיד יש מקום להשתפר ולהבין איך לפנות לאחר אבל מספיק שאני עונה על השאלות הבאות ואני רואה שמה שאני רוצה לעשות כן עונה על אותם המדדים, אני מצמצם משמעותית את טווח הניחושים לגבי איך להתחבר לאותה בחורה שאני רוצה לפנות אליה. לא משנה מה, זאת תהיה פנייה לגיטימית וזה חשוב להבין שגם אם לא הגעתי לליבה אני עדיין פניתי באופן לגיטימי. זאת אמונה ביכולת.
2. עבודה פנימית על אמונות: שאלה שיכולה לעזור – האם מה שאני חושב על עצמי זה עובדה או פרשנות אישית שלי? מה שלי לפעמים עוזר לפרק אמונות מגבילות זה להבין שהן פרשנות סובייקטיבית שלי ובמקום להאמין שהן שם וישארו לעד, אני מראה לעצמי דרכים חדשות להסתכל בעצמי ומוצא לכך הצדקות. אומר את זה שוב ושוב אבל לא ממקום שמרגיש לי מזויף, אני מתחבר למה שאני רוצה להאמין ומשם אומר אותו לעצמי.
כלי עזר: שאלות שדרכן אנחנו יכולים לראות את עצמנו באור חדש. מומלץ לכתוב על דף או במחשב את השאלות והתשובות.
3. תרכיבו לעצמכם משימה שדרכה תאמינו במסוגלות שלכם ובמי שאתם יותר. תאמינו לי (כדאי לכם) אתם לא יודעים למה אתם מסוגלים!

אני רוצה לשאול אותנו שאלה חשובה: מה עדיף, להיות עם ביטחון עצמי או לסמוך על עצמנו?
קודם כל בואו נבין את ההבדלים ביניהם.
ביטחון עצמי הוא תלוי סיטואציה. מה זאת אומרת? לדוגמא אני כותב ספר ושם ארגיש שיש לי ביטחון עצמי, אבל אם יגידו לי לעסוק בתכנות מחשבים ארגיש שאני ממש לא בטוח במה שאני עושה, מתוך ניסיון וידע דלים בתחום הזה ספציפית. כנ"ל לגבי מצבים חברתיים, יש מצבים שבהם אנחנו יכולים להרגיש ביטחון עצמי ויש מצבים שבהם לא, יש כאלו שיהיו תותחים בהכרויות דרך מסגרות אבל כשמדובר בהכרות עם בנות בלי מסגרת, למשל מישהי שהם יראו ברחוב, הם ירגישו חוסר ביטחון. מכאן ניתן להבין שהביטחון העצמי תלוי סיטואציה.
לעומת זאת לסמוך על עצמנו לא תלוי בסיטואציה אלא בנו בלבד! בואו נחשוב על זה רגע, האם בשביל להאמין בעצמנו\במילים\במעשים\בהתנהגות שלנו אנחנו חייבים להיות טובים בתחום מסוים? נניח שזה היום הראשון שלנו במלצרות אחרי שעשו לנו התלמדות, ואף פעם לא מלצרנו לפני כן. ביטחון עצמי של אחד שיש לו ניסיון רב בתחום סביר להניח שלא יהיה לנו אבל אישור עצמי, הו, זה כן יכול להיות לנו. וזה חזק. כן, זה חזק הרבה יותר כשאנחנו מאשרים את עצמנו לא רק כשאנחנו טובים בתחום מסוים אלא גם בסיטואציה שחדשה לנו.
בחזרה למלצרות: מי שמאמין בעצמו במצב כזה, הוא מאמין שזה לגיטימי שיהיו חוסר דיוקים בהתחלה, שהמלצרים האחרים יצטרכו קצת לגבות אותו בתחילת הדרך ושכשהוא יקליד את ההזמנות במחשב הוא יראה כמו סבא שמקבל סמארטפון ומקליד הודעה של משפט אחד במשך 2 דקות, אבל מה? הוא יראה את זה כלגיטימי! ואם הוא מאמין שהטעויות שהוא יעשה הן חלק מתהליך הלמידה שלו יהיה קשה למלצרים האחרים או לבוס לערער אותו גם אם יכעסו עליו. כשאנחנו סומכים על עצמנו אנחנו בעצם מאמינים שהאופן שבו אנחנו מתנהלים הוא לגיטימי, בלי קשר לתוצאות. זה לא אומר שאנחנו צריכים להתעלם מפידבקים אך אם יהיה לנו ספק בעצמנו, כנראה שכל חוסר דיוק או כל ביקורת מאוד יכאיבו לנו. משם גם אולי נכנס ללחץ של "אסור לי לטעות." נו ומה? איך? איך נהיה אלופי העולם במלצרות על ההתחלה? לגיטימי לפחד מטעויות אבל מה שמפחיד אותנו יותר זה היחס שלנו אליהן. חוסר הצלחות הן חלק מהדרך ולהאמין בדרך שלנו זה לסמוך על עצמנו. הכישלון הוא הצלחה. אתן גם מילים אחרות כדי להבהיר יותר את התמונה: לסמוך על עצמנו זה בעצם להאמין בהתנהלות שלנו, וזה תמיד משהו שתלוי בנו. לעומת זאת ביטחון עצמי תלוי גם ביכולת שלנו לסמוך על עצמנו וגם בסיטואציות. לכן עדיף לנו לשאוף לסמוך על עצמנו מאשר להיות עם ביטחון עצמי, וברגע שנסמוך על עצמנו זה כבר יקדם אותנו בצעד נוסף לעבר הביטחון העצמי שלנו. 

דרך אגב, זה לא הגיוני לצפות מעצמנו שבכל סיטואציה נהיה עם ביטחון עצמי. זה כמו לצפות שנהיה מאושרים בכל החיים בלי טיפת כאב.

לאותנטיות אין סוף ויש המון דרכים להתחבר למי שאנחנו. אציין אחת נוספת שהיא סופר חשובה. יצא לי מלא פעמים לראות מצבים שבהם אנשים מנסים גם פנים מול פנים וגם בהודעות כל הזמן לומר או להראות את הדבר הכי מיוחד והכי מפציץ. שאלה אלינו: האם גם עם חברים אנחנו כל שנייה אומרים את הדבר הכי מיוחד? לא. מדי פעם אומרים ושואלים דברים שגרתיים ולפעמים יוצא משהו מצחיק או מיוחד. אגיד יותר מזה, אם מישהו כל הזמן אומר ועושה רק דברים מיוחדים לפעמים מהצד זה נראה מתאמץ מידי (מרגיש מלאכותי). מצד שני זה לא אומר שאנחנו צריכים לומר לאורך כל השיחה רק דברים שגרתיים ומשעממים משום שכן חשוב לבטא גם את הייחודיות שלנו. תנסו לדמיין פסטה בלי רוטב. חשוב שנשמור על גיוון בתקשורת שלנו בין ייחודיות למה שרגיל ושגרתי.

נסכם את הכל במשפט קצר:
להיות אנחנו זה אתגר מאוד קשה שאם מסכימים ללכת עליו מגלים דבר מאוד קסום:
שלהיות אנחנו זה גם הכי קל!